הגיע רגע ההחלטה, לטוס כדי להגיע הביתה למשפחה, או להישאר בדירה בקושיצה לכל תקופת המשבר והתפרצות המגפה. מצד אחד נוח אלפי מונים לחזור הביתה ולאחר שבועיים בבידוד עצמי בחדר ישתווה מצבי לזהו התיאורטי בקושיצה, עם היתרון של בית חם ואוהב והתמודדות ישראלית עם המצב. מצד שני האפשרות הקטנה להתקע באמצע הדרך או גרוע מכך לחזור הביתה עם הכתר.
ולהלן הדרך שעשיתי בחזרה לארץ
פגשתי את גל, סטודנטית מן המניין, ב6:15, כדי לעלות על האוטובוס של 6:30 לגבול עם הונגריה. את הגבול חצינו בלא מפריע, ברגל, בשקט תהומי, ובצד השני מלבד כמה עשרות משאיות מובילות סחורה ועמוסות כנראה בכל טוב בעצירת התרעננות. לתחנת הרכבת הקרובה ביותר 5 ק”מ מקו הגבול, ומכיוון שזה היה יום ראשון נאלצנו ללכת ברגל. את ההליכה ליוו כלבים נובחים מכל עבר בקונצרט, מימין ומשמאל מכל חצר שלקרבתה הגענו.
חיכינו לרכבת מעל לשעה ובינתיים למדנו קצת אנדוקרינולוגיה. ברכבת, בשונה לחלוטין מבסלובקיה, הכרטיסן החייכן לא ענד מסיכה וגם לא היסס לקחת את הכרטיסים לכרטוס בידיו החשופות. לכפרים ההונגריים כנראה עוד לא הגיעו החדשות המרות. ברכבת ההמשך לבודפשט כבר החליפו מבטים מבוהלים בכל משתעל או מתעטש. אמנם גם העיר למרות כמות תיירים מופחתת לא הייתה ממוגנת מפני העתיד להתחולל. אכלנו פאד תאי, שתינו קפה נחות, ועלינו על אוטובוס לשדה, שם כבר המקצב השתנה.
עשרות טיסות מבוטלות, כמעט כולם עוטים מסכות, וגם טיסות הבוקר של אל על ורייןאייר בוטלו, מבטיחים לנו ששלנו תצא לדרך, אבל לגל אין כרטיס. שעות ארוכות על הרגליים בצמוד לדלפקי הבטחון וסף ייאוש, הצלחנו להשיג את הכרטיס המיוחל על חשבון נוסעים שלא הגיעו לממש את כרטיסיהם, וביחד עם שישה כלבים, הרבה סטודנטים, ומעט תיירים מבולבלים, יצאנו לדרך.
למרות הדרך הארוכה החלטתי שיש בכוחי להמשיך לקרוא בספר ‘קולות מן ההרים’ ולטעום מסיפורה של בחורה לאחר כמעט חיים שלמים ויצירת עוד שלושה חיים בפריז, מתחילה לגלות את ילדותה הנשכחת שהסתירה ממנה אמה, באמצעות מתנדב שהשתכן בביתה ומעביר לה את מסר אב הבית שבו גדלה בקאבול, אפגניסטן. נאלצתי להאזין למוזיקה תוך כדי הקריאה כי הבחור שישב לידי החליט שזה בסדר לראות סרטים בלפטופ בלי אוזניות. כשכבר כמעט נכנעתי לשינה הופיע בחיקי כריך קורנדביף וכרוב כבוש לוהט ומפנק, וקצת לאחר מכן תפזורת אגוזים באדיבות גל ממחלקת עסקים.
לקראת הנחיתה רשמתי את מספר הטלפון שלי על פתק לבחורה, עולה חדשה מאוקראינה, שהגיעה עם משפחתה לארץ ומיד עברה לבודפשט לטובת לימודי רפואת שיניים. כשחיכינו לעלייה למטוס פטפטנו ולימדתי אותה את האותיות בעברית. אם מהנסיבות שבגינן חזרנו לארץ יפרח סיפור אהבה זה יכול להיות סיפור נפלא לילדים. ובכלל, לכל הילדים שיצוצו עוד תשעה חודשים שהיו בעצם הפגת השיעמום ואחיזה בחלק הקטן של המציאות שעוד בשליטתנו.
בידוד של שבועיים נשמע כמו משימה קלה, סה”כ מזכיר את השביתה הגדולה של מערכת החינוך בחטיבת הביניים, עם טוויסט של מגפה קטלנית שמאיימת להשמיד את האנושות בחוץ. מאחל לי ולכם לנצל את הזמן שיש בין כותלי הבית ולהשתמש בכלים של העולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו כדי להחכים ולצמוח גם בתור הערפל.
עד הפעם הבאה!
Nech sa pači, N.B נ.ב